חופש בקרב תושביה הילידים של קנדה

אף פעם לא מאוחר מדי לסלוח / סקיפִ לסקי

לפני מספר שנים, בעת שהנחיתי את סדנת המסע האינטנסיבית לצאצאים של ראשוני האומה הקנדית, חוויתי חוויה ששינתה אותי לנצח.

העברנו את הסדנה בסַסְקָטוּן.
רוב המשתתפים היו אינדיאנים משבט קְרִי, שהגיעו לסדנה כדי לנקות פצעים ישנים וטראומות מדורות של התעללות, שבוצעו בהם במהלך ילדותם במה שנקרא דיור בית הספר. בהיותי אמריקאי, מעולם לא שמעתי על הדבר הזה.

החל משנות 1800 המאוחרות ממשלת קנדה נהגה להרחיק ילדים מהוריהם ולשכנם בפנימיות של הכנסייה, מתוך כוונה שייטמעו בתרבות הקנדית. הם לא הורשו לדבר בשפתם, להשתתף בטכסים ובפעילויות תרבות שלהם, או להתנהג בצורה "אינדיאנית" בכל דרך או צורה. הם קיבלו חינוך נוצרי וגודלו כילדים קנדיים טובים וריקים מ"אינדיאניוּת". הסיפורים שעלו וצפו אט אט העידו כי כל שנעשה נטל מהם את הזהות שלהם ואת ייחודיות ההוויה שלהם. הם גודלו הרחק מכל משפחה, וכולם, ללא יוצא מן הכלל, נוצלו מינית או פיזית.

indigenous-canada
כאשר החלה הסדנה ניתן היה לחוש בצורה חזקה מאוד את חוסר האמון בחדר – משום שאני "אדם לבן" – מה יש לי להציע לאנשים האלה, שבמשך דורות היו נושא להתעללות על ידי גברים ונשים לבנים לפניי? ככל שהתקדמה הסדנה והתחלנו בתהליך המסע הרגשי, היו סיפורי הייסורים והכאב קורעי לב יותר ויותר. מה שגיליתי היתה קבוצה של אנשים גאים שהיוו מושא לניצול מיני ופיזי, ולא רצו יותר לשאת את הכאב הזה. היה בהם רצון מוחלט לשחרר את הנשמה שלהם, וכבר שנים שהם מחפשים דרך לעשות זאת. החדר היה מלא בנשמות האמיצות ביותר שפגשתי מימיי. חשתי תחושה עמוקה של ענווה נוכח הנכונות והאומץ לעמוד פנים מול פנים אל מול חיים שלמים של כאב, כדי להיות מסוגלים לחיות את החיים בשלווה ובשלום.

בעודי מסתובב בחדר ומשגיח על התהליכים, שמתי לב לזוג אחד שבדיוק סיים את התהליך: אחת המסייעות עבדה עם אישה בת 94 שהתעמתה עם הכאב שנחרט בה בפנימייה ההיא (הגברת הזאת חוותה התעללות מינית על ידי ה"מטפלים" שהיו אמורים לדאוג לרווחתה, מגיל 12). המסייעת ישבה והביטה בשותפה שלה למסע כשדמעות זולגות על פניה. הבטתי בשותפה שלה בת ה-94 כאשר פקחה את עיניה, מוצפות דמעות. שאלתי, "איך היה התהליך שלך?" היא חייכה חיוך רחב, נטול שיניים, וקמטי הגיל העמוקים החרוטים בפניה קרנו באור של סליחה והודיה. מבט עיניה הכחולות הבוהקות חדר אל תוך עיניי, היא הביטה ישר אל תוך נשמתי ואמרה ברכות… "עכשיו אני יכולה לצאת ולחיות את חיי." דמעות הציפו את פני שלושתנו. הריפוי היה כאן. הבטתי בה וחשתי את גרוני ניחר מעוצמת הרגשות ואמרתי לה… "כשאגדל… אני רוצה להיות בדיוק כמוך, בידיעה שגם בגיל 94 יש עוד חיים לחיות."

ברגע ההוא הבליחה בי התובנה שלעולם לא מאוחר לסלוח. לעולם לא מאוחר לשחרר את הסיפור הישן. לעולם לא מאוחר לחיות. לעולם לא אשכח את הרגע המשותף שחלקנו, ששינה אותי לנצח. הרגעים האלה הם המתנה האמיתית של מה שיש למסע להציע בכל פעם שאנו בתהליך ומבורכים בחברה של האמת.

mark-nui
"אם היתה חבילת ריפוי קבוצתית מיידית במקום כלשהו, היינו הראשונים שאוחזים בה. סדנת המסע האינטנסיבית חייבת להיות הריפוי בשבילנו. היא הדבר הקרוב ביותר לחבילת ריפוי מיידית."
מרק נוּי, הצ'יף הגדול של אומת אִינּוּ

כתיבת תגובה